מי אני? 
קוראים לי פום. נולדתי וגדלתי בתאילנד. פום, בתאילנדית, פירושו זהב ומכאן בחרתי בשם העסק "מגע הזהב". 
עליתי לישראל ב-1990, עם פרוץ מלחמת המפרץ. עסקתי בעיסויים במלונות באילת, עד שהכרתי את מאיר, איתו התחתנתי והבאנו לעולם ילדה מהממת וקראנו לה עדי. 
המשכתי לעסוק בעיסויים, משק בית וקייטרינג, לאורך כל השנים, כי אני פשוט אוהבת לעבוד ולהיות עסוקה תמיד. מנוחה בשבילי היא שעמום ובזבוז זמן. אני נהנית לשמור על עצמי בכושר, בתזונה בריאה ובנפש בריאה בגוף בריא. 
הייתי רוכבת על אופניים שנים רבות. כך הייתי מתניידת ממקום למקום ונהניתי מכל רגע; עד שיום אחד נכנסה בי משאית והעיפה אותי לקצה השני של הרחוב. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק בתאונה הקשה הזו אבל הייתה לי פגיעת ראש קשה מאוד, איבדתי את הזכרון והיו לי קשיים פיזיים לתפקד. 
כשהתחלתי להיזכר מי אני ומה אני עושה כאן, התחילו הטיפולים והפיזיותרפיה. 
בשביל אחת כמוני, שתמיד בוער בה להיות בתנועה ובעשייה, תהליך השיקום הזה היה איטי מידי עבורי והרגיש לי כאילו לא ממש מתקדם. החלטתי לרפא את עצמי. טסתי לתאילנד ועשיתי את כל המחקרים הרלוונטיים לשיקום שלי. נעזרתי במומחים ולמדתי המון. ברוך השם השתקמתי ונשארתי ללמוד בתאילנד את תורת הטיפול בעיסוי, באופן מקצועי, על מנת להמשיך בעיסוק זה כמעסה בכירה ומוסמכת. 
חזרתי לישראל והמשכתי לעבוד. הקמת מכון עיסוי משלי היה אתגר גדול שדרש המון זמן והרבה מאוד כסף. נאלצתי להמשיך לעבוד במטרה לחסוך. 
עבדתי במלונות יוקרה ובמועדוני כושר יוקרתיים וצברתי לעצמי קהל אוהד, שדחף אותי ועודד אותי כל הזמן לפתוח קליניקה פרטית משלי. 
בסופו של דבר ההחלטה התקבלה והתחלתי בכל התהליך לפתיחת הקליניקה. כבר היה מקום וכבר רכשתי את הציוד, אלא שאז הקורונה הכתה גלים ונכנסנו לסגר ביתי וכל העסקים נסגרו. זו הייתה מכה קשה עבורי. נאלצתי לבטל את חוזה השכירות על המקום ולמכור את הציוד, בקושי רב ובהפסד. 
חזרתי לעבוד במלונות היוקרה בהרצליה. משפחתי עודדה אותי לקבל גם באופן פרטי את הלקוחות הקבועים שלי, שתמיד מבקשים אותי בספא ובחדרי הכושר. מכאן נולד "מגע הזהב" הרצליה. כיום אני מקבלת את לקוחותיי בבית פרטי, בחדר טיפולים משלי. 

על עורי ובשרי למדתי מה זה להיות ישראלית. דרך האישון התאילנדי זה היה נראה הרבה יותר מפתה. הישראלים מגיעים לתאילנד ומפזרים כספים בלי חשבון ועבורנו, המקומיים, היה נראה שלהיות ישראלי זה חלום ורוד. 
בכוחות עצמי ובקושי רב, עברתי את המשוכות הקשות ביותר, כשאינני מבינה את השפה העברית ואינני מבינה את התרבות ואת "הנורמה" החברתית פה. אנשים פשוט התייחסו אליי תמיד כתאילנדית זרה ומעולם לא השכילו לחשוב ללמד אותי, להסביר לי, להראות לי ולעזור לי… 
אני ישראלית לכל דבר, ותיקה פה בארץ. אז בבקשה- בבקשה- הפסיקו להתייחס אליי כעל זרה ♥